הרב שמעון דהן - פרשת שופטים ומוהרן התשע״ג

הרב שמעון דהן - ראשית חכמה 5.8.2013

הרב שמעון דהן - פרשת ראה ומוהרן התשע״ג

בס"ד

 עיבוד לדרשתו של הרב שמעון דהן שליט"א פרשת ראה תשע"ג

"ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה".  מרע"ה מלמד ומזהיר על המצוות שיצטרכו לקיים בארץ : תרומות מעשרות קרבנות,  איך לאכול ומה, טמא טהור כשר פסול, מצוות השמיטה , צדקה ועזרה לזולת , להשמר מפני דרכי הגויים, לא לשגות אחר נביאי שקר, ותזכורת להנהגה בשלשה רגלים.   אפשר לקרוא לפרשה גם פרשת ההבדלות, או דבר והיפוכו  כיוון שצריך לנקוט עמדה מבין שניים , מבין  הנכון והלא נכון הפוקד אותנו  על כל צעד ושעל , בחול וקודש,  היות האדם חופשי או עבד , בין ישראל לגויים ועוד.

סיפור "הראייה"  של העולם התחיל מנקודת "ובחרת בחיים" שה' אמר לאדה"ר , בחר בטוב ולא ברע . שתי דרכים לשיקלול, המונחות בשורש ארבעת המוחין שיש לאדם : חכמה ובינה, חסד וגבורה . חסדים לעומת גבורות היא מתכונת הבחירה  בין עץ החיים או עץ הדעת טוב ורע .                                          כאשר ידע האדה"ר את אשתו , הדעת כבר היתה מזוהמת  כי הנחש שעמד בתווך, באמצע,  זיהם החסדים והגבורות . מפאת חבלה אנושה זו נצרכות  נפשות העולם הזה לעשות את  עבודת התיקון.

            אנו רואים אצל  אברהם אבינו שמציע ללוט  (המייצג את הנחש ) "בחירה" להפריד דרכיהם:  הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה בראשית י"ג ט .

בעולם הרוחני  אין תנועה בשני הקצוות  החיצוניים  ימין ושמאל. מה שכן נע הוא הקו האמצעי היכול לגדול ולהתרחב בינותם  והוא 'הדעת' המשליך בהמשך גם על היסוד כפי שנסביר בהמשך. היסוד עצמו מערבל כל הקצוות ומכך נוצר המח . כלומר, היסוד הוא הגורם להתפשטות החכמה ובינה להשתלשל לספירות התחתונות שעל ידי כך נעשית פעולת הולדת הבנים או קניית חכמה להיטיב.  בנים לשון בנין, שגשוג והמשכיות.

כאמור, הנחש קלקל קו החשיבה האופטימלי כאשר סתר את קו האמצע בין החסדים והגבורות .  הקב"ה , הוא הוא הנקרא העמוד האמצעי , עמודא דאמצעיתא , לו בלבד השליטה המוחלטת  העליונה  ואשר חיבר שני קצוות של אש ומים ונעשה שמים .

גם עלינו מוטל לעשות חיבור נכון בין הקצוות של חיינו, חיבור  בין  שני הפכים, בין שני רצונות שלילי וחיובי ולהכריעם באופן הנכון.  אצל כל אדם קיים עמוד אמצעי כזה בתוכו , לשון מאזנים  המבטא כיצד שולט על מחשבתו , חושי הראיה, השמיעה,  הדיבור והמעשה  על פי  התורה הקדושה. 

בנשימה אחת עם הנ"ל, החיבור הוא שמניב : או ברכה או קללה . ריבוי שפע לעתים הוא לרועץ . כשם שאדם אוכל לשובע הריהו טוב ויפה אך משאוכל יתר  על המידה , הטוב מתהפך למזיק, ככתוב באבות ב, ז - "הוא היה אומר (הלל), מרבה בשר מרבה רימה, מרבה נכסים מרבה דאגה; מרבה עבדים מרבה גזל, מרבה שפחות מרבה זימה; מרבה נשים מרבה כשפים. מרבה תורה מרבה חיים.
שלמה המלך עליו השלום בקהלת ה' י"ב: "יש עושר השמור לבעליו לרעתו"...    ירמיהו ד' כ"ב: "חכמים המה לרעה ולהיטיב לא ידעו"  . הריבוי באופן לא מבוקר הופך כל ברכה לקללה .  צריך לשמור על קו האמצע  דעת תפארת יסוד, ר"ת דת"י, ולהתרחב בו על מנת להגדילו ולהשליטו. 

רבי נחמן בליקו"מ ח"א ל"ו ו' : "וזהו כלל גדול, כי מפי עליון לא תצא כי אם אור פשוט.  אך לפי בחינת כלי המקבל את האור , כך נצטייר האור בתוכו. אם הכלי הוא בשלמות, אזי הוא מקבל בבחינת מאורות מלא ואם חס ושלום הכלי אינו בשלמות אזי הוא מקבל בבחינת מארת חסר וא"ו  ככתוב במשלי ג', מארת ה' בבית רשע". מרע"ה שהגיע לפרעה והלה הרע תנאי העבודה לישראל, אמר לה'  למה הרעות לעם הזה , ענה לו ה': לאבות נגליתי בקול שד-י אשר  הוא מצד הגבורות , אליך נגליתי בשם הויה שכולה אך טוב ומצד החסד, מהיכן אתה אומר שהרעותי...  לאחר תשובה זו, כל צער או סבל שהיה לעם , משה לא פקפק יותר .

אם כן, כי מפי עליון לא תצא כי אם אור פשוט : רבי נחמן משתמש רבות כשרוצה להגדיר יהודי טוב, פשוט, קורא לו פראסטיק באידיש.  הכוונה שהנהגתו ישרה ותמימה  עם רצון טוב ולא חלילה איזה נוכל או ערמומי (חכם להרע).  כמו"כ האור הפשוט הוא אין סוף אותיות  ולפי האדם  נעשה הצרוף לשפע הנצרך לו . אם הוא אדם טוב , נעשה צרוף של ברכה ואם לאו, להיפך. 

כתוב בקהלת ז' כ"ט "האלהים עשה את האדם ישר והמה ביקשו חשבונות רבים". בד"כ זה נדרש במדרש על חטא.

האור הפשוט של ה' ית' הוא השלמות  השורה בכתר ושם השלמות קמוצה וסתומה, - קמיץ וסתים . כאשר הקמוץ הסתום נפתח , היינו  בניקוד פתח , הי"ת מתגלה בחכמה. כאשר מצטייר הדבר (מתחיל לקבל מבנה, צורה),  אז הניקוד צירה- וההתגלות  בספירת הבינה .

ונבאר עוד , כל עוד שהאות שלמה ,- ולעולם כל אות מכילה את היו"ד והקוצו של יו"ד המבטאים את האור אין סוף -,  מרגע שנשברת האות , היא הופכת לפריטי מספר  והוא החשבונות הרבים שהאדם בד"כ מחפש, בגימטריות, פרפראות לחכמה ,להבין דבר מתוך דבר , אך לא הוא הדבר. הוא פרוש הרחבה / השאלה , על הדבר הראשוני.  

מאד שכיח שהאדם מתפלפל להקל או להחמיר במצוות עם עצמו . האם ראוי שאנהג כך שאעשה כן ... לבסוף לא עושה מאומה . הוא מבקש חשבונות רבים ...

החינוך של פעם היה שונה מהיום, אימותינו החסודות קיימו בפשיטות ותמימות  את  שהורו להם בשמירת המצוות  בישרות וצניעות, ללא שום הרהור או תיחכום. 

ההבדל בין אות למספר הוא שהדמיון מצטייר באותיות . במספר בד"כ הדמיון אינו מצטייר . הסיבה, כי סך אותיות מהוות מלה ונקשרים בדמיון כסיפור, ציור.  הציור נולד מאמא, ספירת הבינה. היא האמא המציירת ורוקמת את הולד . כאשר מסתיים הציור אזי מתקבל מספר , (ילד ועוד ילד ועוד ילד ). 

הנחש הוא שתפס שליטה על  'המספר'  ובהכפלתו ובריבויו הופך לחשבון , לתיכנון אך גם לתככנות .

המחקרים הרפואיים בעולם מבוססים על מספרים  . כאשר מצרפים החשבונות לסטטיסטיקה והסתברויות, ניתן למצוא מזור למחלה .

מקובל, עושה שימוש בשם, באותיות על תופעת המחלה  והחולה והופכו  למספר. מכוון עליו שם של מלאך בקדושה  שווה-גימטריה . מאחר וקליפת החולי היא בחינת מספר מצד הנחש - פוחדת היא משמו של המלאך הקדוש ומסתלקת,  עי"כ  נרפאת המחלה. 

ככל שאדם יוכל לצייר הצירה בקדושה, כן ייטב . הציור שונה מאדם לאדם עפ"י מה שלמד, הבנתו ותפיסתו.

אם נאמר למשל לקבוצת לומדים לצייר בדמיונם  'בית' . ודאי הוא שכ"א ידמיין בית מסוג אחר , כפי מאווייו . צריך ליקח בחשבון שהדמיון יכול לתעתע , אך אם כיון לדעת אמת ספציפית – ודאי הוא שהחכים. יחד עם זאת, סתם 'בית' אינו התכלית, אלא יעוד שלשמו הוא נוצר , איזו חיות ותנועה יהיו בו , זהו המשך הדעת . בית נועד לצורך בנין, משפחה , ילדים , שגם הם יגדלו וידעו את ה' . חוסר תנועה מוחלט הן בחשיבה  (דמיון) והן במעשה - הינו מוות . מאידך , תנועה רבה ומהירה מדי של חשיבה מדומיינת  - מורה על שגעון . 

 דורנו זה משופע בערוצי טלביזיה ואינטרנט אין ספור, אפשר להגדירו כדור שאינו רגוע. מזפזף מערוץ לערוץ , צעירים חסרי מנוח . אבדה לדור תמימות הנשמה אותה מפזרים על נושאים רבים  ומרוב עצים לא רואים את היער... לא רואים את הכיוון .

אם כן, האור הפשוט  הקמיץ והסתום מגיע לפי בחינת המקבלים, על פי ציור מחשבתם , דמיונם, מעשיהם, היינו הצירה.  כן יצטייר האור בכליהם.

על בלעם נאמר במדבר כ"ג: "הנה ברך לקחתי (בי"ת בקמץ) וברך לא אשיבנה  (בי"ת של וברך בצירה).

בלעם רצה לקבל מדעת עליון על פי רצונו הוא, וכוונתו היתה לקללה .  הברך בקמץ הוא דעת עליון  ולא נצטייר לו כרצונו. משראה שנואל, יעץ להכשיל עם ישראל בערוה.  במשלי י"א ב' "בא זדון ויביא קלון ואת הצנועים חכמה " . לא עמדה לו חכמתו של בלעם  כי נכנס בזדון (בטחון עצמי מופרז) וגרם לו לטעות בפרהסיה מה שהביא עליו קלון (ביזיון).

הצנועים , הענוים  שאינם מנסים להתבלט  ויגעים בתורה בצנעה – המה מחכימים. 

האובססיה של בלעם היתה שגעון להרע  ועל כך אומרים חכמי הרפואה הסרוס יפה למשוגע . שעי"כ מסלקים ממנו את פעולת היסוד. 

מהו סוד ?  היסוד !  אבא ואמא  - חכמה ובינה הם שני רעין דלא מתפרשין והם משפיעים הגם שאינם בתנועה . ספירת הדעת, כאשר עולה בינותם גורמת להם חידוש רענון וריגוש  ואבא ואמא מחזירים לה תודה על ידי נתינת סוד !  והוא :  שיעלה היסוד ויזין את התפארת, התפארת תעלה לדעת  וכאשר היא מגיעה אל החכמה ובינה  היא מחלקת היו"ד ונותנת חמשה חסדים לחכמה וחמשה חסדים לבינה  וחוזר חלילה. זהו הסוד, פעולת היסוד !

מאחר והאור מצטייר על פי הכלי של האדם. על כן יהיה כלל זה נקוט בידיכם , להותיר תמיד משקה בכוס, שארית בצלחת , מעות בכיס ואפילו מקרר שלא ישאר ריק . ע"י כך תמשך פעולת הברכה והשפע.  

האור הפשוט הוא אינסופ האותיות הפשוטות של הי"ת כאשר לפי האדם אם הוא טוב , 'פשוט' , כן יעשה לו צרוף אותיות של ברכה .  כאשר מסתיימת האות , המילה, מתחיל המספר.

נוסיף כאן, משעור ראשית חכמה : כפועל יוצא  ממעשינו  מכניסים הנשמה מדי לילה להיכלות  מהיכלות שונים  ומלבישים עליה לבושים , מה שאנו אומרים בבוקר מלביש ערומים . הלבושים מלבושים שונים ואפשר בבוקר לקום כאדם "אחר" (פעם בבחינת זכר פעם בבחינת נקבה במהות הרוחנית) עם מצב רוח ויחס שונים כלפי הסביבה  לטוב או מוטב . ב"ה שמשיבים  את נשמתנו מדי יום  וכל עוד שעודנו בחיים יכולים לפעול לטובה ובלילה הבא ניכנס להיכל מתאים אחר.

יה"ר שנשכיל לעשות חיבורי  ההפכים והקצוות , ולהביא אותם לסדר הנכון לנחת למענו ית' ולהיטיב עמנו ועם עם ישראל או"א . 

השבח לבורא עולם איש שחו אחריו ה' הוא האלהים.

הרב שמעון דהן - ראשית חכמה 29.7.2013

הרב שמעון דהן - פרשת עקב ומוהרן התשע״ג

בס"ד

עבוד לדרשתו של הרב שמעון דהן שליט"א פרשת עקב תשע"ג

"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם"...  ספר דברים הוא משנה תורה, לשנות  ולחזור בו כתזכורת חיוניות, על התוכחות שבו , דוקא בתקופה הסמוכה  לר"ה הבעל"ט  שתהא שנה ברוכה בעז"ה אמן. 

על מנת להפנים ולקיים התוכן , אנו נדרשים לשמור כל מוצא פי ה' ככתוב  בפרק ח' ג' "לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה".

בפרשת בלק מובא שאתונו של בלעם דיברה, כלומר שיש למצוא פה לחומר והוא התכלית מאחר והחומר של העולם  אילם . להבדיל מן האתון ושאר בע"ח, רק לאדם ניתנה רוח ממללה, כח הדיבור הוא סוד האלוקות . נגרם, שכח זה הסתלק מן החומר ונותר אילם ללא מוחין . אל תקרא מוצא פי ה' אלא מוצא בצירה , למצוא פי ה' בכל .

בכל בוקר בתפלת שחרית אנו אומרים "ברוך שאמר והיה העולם"  שבדיבור בלבד, בעשר מאמרות נהיה העולם וניתן לו חיות נצחית. 

לנו נדמה שאת החיות מקבלים מהלחם  אך מעצם שהננו מברכים  על כל דבר ומזכירים עליו שם ה' , אנו מקנים לדומם (פרי, ירק או פועל מצוה כלשהי ) – פה !  בכך נהפך המזון לפה המדבר כביכול . רח"ו זיע"א מביא ראיה על אדם השרוי בתענית או תעניות הממעט מאד בדיבורו מאחר וכח דיבורו נחלש . הדיבור והברכה הם  המבררים את המזון או המעשה (גם תפלה בכלל זה). באם לא מבררים - לא מחיים החומר גופא תרתי  משמע, הן הדבר העומד להכנס לפינו והן הגוף עצמו.  הברור הוא סוד המשיח השח , משיח –עם שין שמאלית-על מנת שהחומר לא יהיה אילם  .  זהו שאנו עושים בתפלה, פועלים ממוחין דקטנות , מחיים המילים והאותיות עד שנדחים לעולמות העליונים . ומשבח רח"ו את העושה כן ואומר ששכרו עד אין קץ.

האדם נולד עם מתנה של מוחין דקטנות , מינימום מחשבה ושכל שקיבלם מבלי שטרח עליהם.  מוחין דקטנות אלו הינם זמניים וחייבים לדחותם מהראש ומטה , להוציאם ולהמשיכם במדרגות נמוכות יותר.  הנוקבא היא המקבלת  אותם ואז דוחקתם  לעולמות.  ישנם ק"כ צרופי אלהים  של מוחין דקטנות וכאשר אנו דוחים אותם אזי נכנסים מוחין דגדלות  וזה סוד "פי ה' " . 

אלהים הוא סוד 'אלם' גימט. ע"א (71)  הנוצר משם הויה במילוי אלפין מ"ה (45) + שם הויה (26 )=סה"כ ע"א .  שם,  אין מוחין לדיבור ומוחין להחיות העולמות  . כל חומר לכתחילה הוא בסוד "אלם"  ככתוב בתהלים  נ"ח ב' : "האמנם אלם צדק תדברון ".

הזכר הרוחני בהוולדו מקבל שני סוגי מוחין בעוד שהנקבה הנולדת אינה מקבלת מאומה .  הזכר המשפיע, מעביר לה את סוג המוחין הנקבי כאשר היא גדלה .

לאלו השקועים והשבויים במראות העולם צבעיו והבליו  ואינם  טורחים בלימוד התורה הקדושה – נראים להם  הדברים ההוויתיים, כהפכיים, מן הטעם המגמתי שיוסטו ויטעו בטעותם על מנת שלא יכנסו להבין סודות העולם הרוחני. 

נכון לעכשיו, שמירת/עשיית המצוות מתורגם כמשל בעולם. אולם ברגע שנגיע לנמשל  אזי יתגלה לנו העולם הרוחני.  לדוגמא, הזכר והנקבה נתפסים בעוה"ז כדמויות אמיתיות מפאת גופם, אך בעולם הרוחני נחשבים הם כמשפיע ומקבל. נקבה בעולם העליון יכולה גם כן להחשב כזכר בעת שהיא בחינת כח משפיע. 

אנו נולדים בלא דיבור, בסוד האילמות, כלומר טרם משפיעים.  את "הטבע" האילם הזה  אנו צריכים לדחות מעמנו החוצה  וכל כמה שנדחה יותר יתפרש הדבר כפינוי ההולדות דקטנות שילדנו עד שלא  ניתן לדחות יותר ואז יגיע השפע העצום . 

על בלעם נאמר  שיודע דעת עליון , הוא הלעומת של מרע"ה . מרע"ה ידע להוריד ממעלה למטה  שפע רוחני וקנה לו  מידות של ענוה וצניעות בעוד שבלעם  פעל הפוך, ממטה למעלה וניצל החכמה האלוקית לצרכים גשמיים  של התעשרות וחיי שעה .

"כי לא על הלחם בלבדו יחיה אדם" – הלחם הוא סוד הדעת. החיים מרים מאד ללא דעת . באדה"ר נאמר בזיעת אפיך תאכל לחם , היינו הזכות להגיע לדעת מתרחש אחר שאנו עושים  הברורים.  

מסביר רבנו נחמן בליקו"מ תורה מ"ז : "ואכלתם אכל ושבוע והללתם את שם ה' אלהיכם" יואל ב'. (נוסח דומה מופיע כמה פעמים בפרשה  זו ) . חז"ל תקנו לנו  ברכות הנהנין, ברכת הראיה , ברכות חיתון  וכו' משום שאסור להנות בעוה"ז ללא ברכה. הברכה משרה אור מקיף על המזון או כל דבר ברכה אחר .  המזון בעליל נראה כחומר אטום  שאין לו פה הוא גם בסוד האטום . הברכה יוצרת אור מקיף  על החומר וגורמת ללחץ רוחני עליו . בד בבד , החומר הפנימי  שואף לפרוץ החוצה  ולחולל בקיעה , היינו פתח , זה סוד הפה  ואז משתחרר הניצוץ הנאכל על ידינו . בדרך עיכולו ותימצותו מגיע עד השיער ומשם חוזר מתוקן לשורשו. 

כאשר החומר עודנו במציאות של דומם אין לו חיים ונקרא מת. ע"י הברכה אנו מחיים אותו. 

לכן, אדם שאוכל ללא ברכה גורם שהחומר ישהה בגופו כחומר לא מבורר אשר יצטרך ליפול שנית למצב של חומר ולהתברר בהזדמנות קוסמית בזמן אחר, דבר המסב יסורין לניצוץ הקדוש  ולא רק לו אלא גם לבעליו לסביבה ולעולם כולו מפני שלא בורר.

בשמים, נמדד גילו של אדם  עפ"י המוחין  שלו. יש העוזבים העולם בזקנה מופלגת אך המוחין שלהם משתווה לגיל של נער קטון, ולהיפך, נער רך בשנים יכול להחשב  כעילוי מופלג בשנים . הכל תלוי בכמות הברורים שעשו בעוה"ז.

עד גיל 6 שנים נמצאים  בסוד אלוקות – אלם,  בחינת עבור.  מגיל 6 עד 13 מתחיל לקנות דעת . בגיל 13 מקבלים הרוח ונקרא מוחין דיניקה  מגיל 20  מקבלים מוחין דגדלות.

כל מזון שאנו אוכלים הופך לדם.  הדם אצל האמא מתהפך לחלב.  מיניקה זו יגדל הילד מוחין . עבור – יניקה - מוחין שורים בכל שלבי החיים וברמות עולות ומתקדמות כל פעם מחדש עפ"י ההשתדלות  עד להשגת  בינה, אח"כ חכמה ואח"כ כתר . 

לעתים כאשר האדם חש שהגיע לאיזו צומת בחייו , מיצה יכולתיו, סיים פרק כלשהו – מלמד הדבר על כניסה לשלב רוחני גבוה יותר של עבור יניקה מוחין.

במציאות, אף  אחד לא יודע איזו רמת ברור מבצע חברו בחומר, הגם שלכאורה יכולה להעשות  בשתיית כוס קפה  "תמים" בצוותא בבוקר.  קפה = גימט. 185 X 2 = 370 = ש"ע נהורין . החבר יכול להגיע בחשיבתו/ ברורו באופן הזה עד הכתר שם שורש הקפה . על זו הדרך נעשים ברורים על מים , מאכלים שונים ואחרים . ע"י הברורים הללו אנו מקבלים מוחין שעל פיהם נקבע גילינו הרוחני האמתי.     רץ מרתון יכול לרוץ מרחק של 42 ק"מ מקומיים והמברר יכול לגמוע מרחקים  של אלפי מילין בשמים באותה עת.

העוה"ז עטוי קליפה בסוד הגיהנם. לנפטר לוקח 12 חודש לעבור בעדו, אח"כ ישנה מציאות אחרת. יש החוצים את הקליפה במהירות הבזק  כצדיקים העושים עליית נשמה דרך צנורות הקיימים בתוך הקליפה . זהו גם סוד "ונתתי את בריתי שלום" שה' נתן לפנחס , משם עלה ומשם ירד .  אחרי 12 חודש מצטרפת הרוח אל הנפש  ,  אז נידונים שוב  וה"גילאים" הרוחניים מתחילים להשתנות עד שזוכים להגיע אל הנשמה.  בכל שנה נידונים מחדש  ולאחר השלמת הדין נקבעת עלייה נוספת.  ולכן גם מרע"ה עולה בכל שנה לעוד ועוד מדרגות כפי שה' הוא א"ס כן הכל עולים . 

ואומר רבנו , על מנת להלל ולשבח את ה'  - מי שיצא מתאוות האכילה יכול להיות איש מופת . מופת זה 'אות'  מהמילה תאוה .

בעל תאוה הוא אדם המשוקע במזון לא שומע ואינו מתייחס לסביבה כלל בעת שאוכל. למשל בחתונות רואים אנשים שרוקדים , לא מעניין אותם האוכל . לעומתם יש המפצירים להביא עוד ועוד מנות.  דרך נוספת לאבחן את המשוקע בתאוות האכילה  באם הוא מסוגל  לרקוד. אדם שמן גם יכול לרקוד . הריקוד נובע מהרוח . הכובד הגופני תלוי אם משוקע בעפר. ככל שההתנתקות מהקרקע תכופה יותר כן ניכרת הרוחניות.  ספורטאי, תכליתו להמנע מתאוות האכילה אחרת לא ישיג קלילות.

מוסיף רבנו, שהמשוקע בתאוות האכילה הוא גם שקרן . אף איש צדיק יכול ליפול לתאוות האכילה.  מהו ענין השקרן ?

ענין האכילה המדובר כאן מתייחס בעצם למעשים, מחשבות ודיבור לא טובים שגם הם נקראים אכילה. באכילה מן הסוג הרגיל יש דרגות  ברור כדוגמא שהבאנו לעיל על הקפה . בעת  התרחשות האכילה, בין מן הסוג האחד או השני  נוצר זיווג פוטנציאלי לברור – כן  או לא .  באכילת מזון ממש , ע"י הברכות לפני ואחרי האכילה   נעשה הברור שנאמר ואכלת ושבעת והללת את ה'.  אך באכילה מן הסוג  השני במידה והוא קלוקל, אזי מסתלקים המוחין בחינת שמנת עבית כשית.

לאחר 120  שנה  באם לא תיקן, יכול למצוא עצמו בעולם העליון מעוות לגמרי  ר"ל שלא במראהו  ובצורתו כפי שהיו צריכים להיות. זהו השקר , השקרן , הנובע ממנו  שאומר רבנו שגרמה לו תאוות האכילה .  שקרן אינו דבר גשמי.  אם בעוה"ז ואם בעוה"ב הוא חי  כדבר שאינו הוא האמיתי - הלוא הוא השקר בהתגלמותו , עד כדי כך שגם מן הקטנות דמוחין  שקיבל במתנה לא נשאר בו ונחשב כמת. רשעים בחייהם קרוים מתים.

מרע"ה פחד כשראה את  הנחש , סבר  שהוא המוחין  דקטנות . בורא עולם לימדו כיצד לשלוט עליו ע"י שהורה לו לאחוז בזנבו. מטה, הוא סוד המוחין דגדלות.

יש להזהר שלא לאכול ממזון הנופל לארץ. איננו מקרה ושייך לס"א.

באכילה גשמית הברור מתבצע באם הותרנו "פאה" , כלשהו  בצלחת בסיום הארוחה.  צדיק אוכל לשובע נפשו , היינו שיכול לברר ולצרוך מעט מן המזון  ואינו נזקק לכמויות.  הבבא סאלי אכל כף אחת בלבד של מרק מן המרקיה ובכך ברר כל השאר . עם זאת , צנון ופלפל חריף נהג לאכול במלואם .  על שולחנו של רבי יהודה הנשיא  אשר למד עם אנטונינוס היה תמיד צנון מלפפון וסלק. צנון מחתך האוכל, סלק טוחן , ומלפפון מרחיב הבטן.  כוונת רבי היתה לחתך בהלכות או לחתוך הדינים , לטחון חומר הלימוד ולהרחיב עוד ועוד היריעה .  נראה שפלפל חריף שאכל הבבא סאלי ,אם יורשה לנו, היה כדי לחדד המוחין.

מרע"ה לא אכל ולא שתה 40 יום . כאשר נמצאים ברוחניות צרופה אין זמן ולא שייך המזון כלל . אנשים העוסקים במסירות בפעילות ציבורית עמוסה , להבדיל, אין זמן ורצון לאכול ולא נגרע ממרצם מאומה.

הגדרה נוספת לאכילת תאוה רוחנית נחשבת הישיבה בבית קפה על מנת לבהות בעוברים ושבים . ראשם נע ימינה ושמאלה כמו במשחקי טניס אחר הכדור הנחבט.  משום שמירה מראיית עין  נהגו הצדיקים לעטות גלימות ולכסות הפנים. 

על כל מראה או צורה הניבטים לעינינו עוטה קלי' הנצרכת להסרה ונקראת אכילה . עדיף להמנע מלראות כי הבומרנג חוזר החל ממכה ברגל ועד  ח"ו אוברדרפט בבנק ופיטורין מהעבודה וכיו"ב . כל זאת מן "האכילה והשתיה" שלא הופרדה ממנה הקלי'. 

ישנה סגולה יקרה לומר מזמור צ"א בתהלים לפני האכילה לשמירה ממזיקים. כן לא מומלץ לאכול ברחוב (האוכל בשוק דומה לכלב).

עם ישראל פוזר בגלות אצל העמים על מנת ליטול ממידותיהם ולשכללם לעבודת ה' , בחינת " ויפת אלהים ליפת והוא ישכון באהלי שם" . כולנו נושאים מתכונות הגויים  אותם אנו אמורים לזכך כאמור ולרתום לעבודת ה'. לדוגמא, בטן רשעים תחסר – לקחת מידה של הרשע המלעיט עצמו , (יכול להתבטא גם בנושאים שונים) ולהפנותו ללימוד תורה בתאוה  של קדושה , דייקא בכך נשכין המידה של יפת באהלי שם.  

מרע"ה מסביר בדרשתו לעם ישראל ,  "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם" (עקב ח' ט'), מסכנות לשון עוני , אך יכול להיות גם בסכנה. מאחר ואין עני אלא מדעת, מתוך כך נכנס לסכנה והסימן המובהק שלא כיוון, לא ראה מדעת האמת . על כן בשעת סכנה כדאי לידור נדר, לעשות תשובה על מנת שיחזרו אליו המוחין . כאשר ניצלים מהסכנה ע"י שמים, מנקים לו מזכויותיו על כן עדיף שיחזור בו מיד. 

הלחם בא"י הוא בסוד המוחין , סוד הפרנסה. הקפדה יתרה, במיוחד  על אנשים, חוסמת השפע מלהגיע.  חייבים שלום עם כל הבריות שבעולם.  אדם עשיר הוא מי שלא מקפיד על אחרים . 

יה"ר שלא נקפיד ולא יקפידו עלינו ובזה יפתחו לנו צנורות השפע בעז"ה אמן.

השבח לבורא עולם איש שחו אחריו ה' הוא האלהים !

הרב שמעון דהן - ראשית חכמה 22.7.2013