הרב המקובל שמעון דהן

יום רביעי, 24 ביולי 2013

הרב שמעון דהן - פרשת עקב ומוהרן התשע״ג

Views

בס"ד

עבוד לדרשתו של הרב שמעון דהן שליט"א פרשת עקב תשע"ג

"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם"... ספר דברים הוא משנה תורה, לשנות ולחזור בו כתזכורת חיוניות, על התוכחות שבו , דוקא בתקופה הסמוכה לר"ה הבעל"ט שתהא שנה ברוכה בעז"ה אמן.

על מנת להפנים ולקיים התוכן , אנו נדרשים לשמור כל מוצא פי ה' ככתוב בפרק ח' ג' "לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה".

בפרשת בלק מובא שאתונו של בלעם דיברה, כלומר שיש למצוא פה לחומר והוא התכלית מאחר והחומר של העולם אילם . להבדיל מן האתון ושאר בע"ח, רק לאדם ניתנה רוח ממללה, כח הדיבור הוא סוד האלוקות . נגרם, שכח זה הסתלק מן החומר ונותר אילם ללא מוחין . אל תקרא מוצא פי ה' אלא מוצא בצירה , למצוא פי ה' בכל .

בכל בוקר בתפלת שחרית אנו אומרים "ברוך שאמר והיה העולם" שבדיבור בלבד, בעשר מאמרות נהיה העולם וניתן לו חיות נצחית.

לנו נדמה שאת החיות מקבלים מהלחם אך מעצם שהננו מברכים על כל דבר ומזכירים עליו שם ה' , אנו מקנים לדומם (פרי, ירק או פועל מצוה כלשהי ) – פה ! בכך נהפך המזון לפה המדבר כביכול . רח"ו זיע"א מביא ראיה על אדם השרוי בתענית או תעניות הממעט מאד בדיבורו מאחר וכח דיבורו נחלש . הדיבור והברכה הם המבררים את המזון או המעשה (גם תפלה בכלל זה). באם לא מבררים - לא מחיים החומר גופא תרתי משמע, הן הדבר העומד להכנס לפינו והן הגוף עצמו. הברור הוא סוד המשיח השח , משיח –עם שין שמאלית-על מנת שהחומר לא יהיה אילם . זהו שאנו עושים בתפלה, פועלים ממוחין דקטנות , מחיים המילים והאותיות עד שנדחים לעולמות העליונים . ומשבח רח"ו את העושה כן ואומר ששכרו עד אין קץ.

האדם נולד עם מתנה של מוחין דקטנות , מינימום מחשבה ושכל שקיבלם מבלי שטרח עליהם. מוחין דקטנות אלו הינם זמניים וחייבים לדחותם מהראש ומטה , להוציאם ולהמשיכם במדרגות נמוכות יותר. הנוקבא היא המקבלת אותם ואז דוחקתם לעולמות. ישנם ק"כ צרופי אלהים של מוחין דקטנות וכאשר אנו דוחים אותם אזי נכנסים מוחין דגדלות וזה סוד "פי ה' " .

אלהים הוא סוד 'אלם' גימט. ע"א (71) הנוצר משם הויה במילוי אלפין מ"ה (45) + שם הויה (26 )=סה"כ ע"א . שם, אין מוחין לדיבור ומוחין להחיות העולמות . כל חומר לכתחילה הוא בסוד "אלם" ככתוב בתהלים נ"ח ב' : "האמנם אלם צדק תדברון ".

הזכר הרוחני בהוולדו מקבל שני סוגי מוחין בעוד שהנקבה הנולדת אינה מקבלת מאומה . הזכר המשפיע, מעביר לה את סוג המוחין הנקבי כאשר היא גדלה .

לאלו השקועים והשבויים במראות העולם צבעיו והבליו ואינם טורחים בלימוד התורה הקדושה – נראים להם הדברים ההוויתיים, כהפכיים, מן הטעם המגמתי שיוסטו ויטעו בטעותם על מנת שלא יכנסו להבין סודות העולם הרוחני.

נכון לעכשיו, שמירת/עשיית המצוות מתורגם כמשל בעולם. אולם ברגע שנגיע לנמשל אזי יתגלה לנו העולם הרוחני. לדוגמא, הזכר והנקבה נתפסים בעוה"ז כדמויות אמיתיות מפאת גופם, אך בעולם הרוחני נחשבים הם כמשפיע ומקבל. נקבה בעולם העליון יכולה גם כן להחשב כזכר בעת שהיא בחינת כח משפיע.

אנו נולדים בלא דיבור, בסוד האילמות, כלומר טרם משפיעים. את "הטבע" האילם הזה אנו צריכים לדחות מעמנו החוצה וכל כמה שנדחה יותר יתפרש הדבר כפינוי ההולדות דקטנות שילדנו עד שלא ניתן לדחות יותר ואז יגיע השפע העצום .

על בלעם נאמר שיודע דעת עליון , הוא הלעומת של מרע"ה . מרע"ה ידע להוריד ממעלה למטה שפע רוחני וקנה לו מידות של ענוה וצניעות בעוד שבלעם פעל הפוך, ממטה למעלה וניצל החכמה האלוקית לצרכים גשמיים של התעשרות וחיי שעה .

"כי לא על הלחם בלבדו יחיה אדם" – הלחם הוא סוד הדעת. החיים מרים מאד ללא דעת . באדה"ר נאמר בזיעת אפיך תאכל לחם , היינו הזכות להגיע לדעת מתרחש אחר שאנו עושים הברורים.

מסביר רבנו נחמן בליקו"מ תורה מ"ז : "ואכלתם אכל ושבוע והללתם את שם ה' אלהיכם" יואל ב'. (נוסח דומה מופיע כמה פעמים בפרשה זו ) . חז"ל תקנו לנו ברכות הנהנין, ברכת הראיה , ברכות חיתון וכו' משום שאסור להנות בעוה"ז ללא ברכה. הברכה משרה אור מקיף על המזון או כל דבר ברכה אחר . המזון בעליל נראה כחומר אטום שאין לו פה הוא גם בסוד האטום . הברכה יוצרת אור מקיף על החומר וגורמת ללחץ רוחני עליו . בד בבד , החומר הפנימי שואף לפרוץ החוצה ולחולל בקיעה , היינו פתח , זה סוד הפה ואז משתחרר הניצוץ הנאכל על ידינו . בדרך עיכולו ותימצותו מגיע עד השיער ומשם חוזר מתוקן לשורשו.

כאשר החומר עודנו במציאות של דומם אין לו חיים ונקרא מת. ע"י הברכה אנו מחיים אותו.

לכן, אדם שאוכל ללא ברכה גורם שהחומר ישהה בגופו כחומר לא מבורר אשר יצטרך ליפול שנית למצב של חומר ולהתברר בהזדמנות קוסמית בזמן אחר, דבר המסב יסורין לניצוץ הקדוש ולא רק לו אלא גם לבעליו לסביבה ולעולם כולו מפני שלא בורר.

בשמים, נמדד גילו של אדם עפ"י המוחין שלו. יש העוזבים העולם בזקנה מופלגת אך המוחין שלהם משתווה לגיל של נער קטון, ולהיפך, נער רך בשנים יכול להחשב כעילוי מופלג בשנים . הכל תלוי בכמות הברורים שעשו בעוה"ז.

עד גיל 6 שנים נמצאים בסוד אלוקות – אלם, בחינת עבור. מגיל 6 עד 13 מתחיל לקנות דעת . בגיל 13 מקבלים הרוח ונקרא מוחין דיניקה מגיל 20 מקבלים מוחין דגדלות.

כל מזון שאנו אוכלים הופך לדם. הדם אצל האמא מתהפך לחלב. מיניקה זו יגדל הילד מוחין . עבור – יניקה - מוחין שורים בכל שלבי החיים וברמות עולות ומתקדמות כל פעם מחדש עפ"י ההשתדלות עד להשגת בינה, אח"כ חכמה ואח"כ כתר .

לעתים כאשר האדם חש שהגיע לאיזו צומת בחייו , מיצה יכולתיו, סיים פרק כלשהו – מלמד הדבר על כניסה לשלב רוחני גבוה יותר של עבור יניקה מוחין.

במציאות, אף אחד לא יודע איזו רמת ברור מבצע חברו בחומר, הגם שלכאורה יכולה להעשות בשתיית כוס קפה "תמים" בצוותא בבוקר. קפה = גימט. 185 X 2 = 370 = ש"ע נהורין . החבר יכול להגיע בחשיבתו/ ברורו באופן הזה עד הכתר שם שורש הקפה . על זו הדרך נעשים ברורים על מים , מאכלים שונים ואחרים . ע"י הברורים הללו אנו מקבלים מוחין שעל פיהם נקבע גילינו הרוחני האמתי. רץ מרתון יכול לרוץ מרחק של 42 ק"מ מקומיים והמברר יכול לגמוע מרחקים של אלפי מילין בשמים באותה עת.

העוה"ז עטוי קליפה בסוד הגיהנם. לנפטר לוקח 12 חודש לעבור בעדו, אח"כ ישנה מציאות אחרת. יש החוצים את הקליפה במהירות הבזק כצדיקים העושים עליית נשמה דרך צנורות הקיימים בתוך הקליפה . זהו גם סוד "ונתתי את בריתי שלום" שה' נתן לפנחס , משם עלה ומשם ירד . אחרי 12 חודש מצטרפת הרוח אל הנפש , אז נידונים שוב וה"גילאים" הרוחניים מתחילים להשתנות עד שזוכים להגיע אל הנשמה. בכל שנה נידונים מחדש ולאחר השלמת הדין נקבעת עלייה נוספת. ולכן גם מרע"ה עולה בכל שנה לעוד ועוד מדרגות כפי שה' הוא א"ס כן הכל עולים .

ואומר רבנו , על מנת להלל ולשבח את ה' - מי שיצא מתאוות האכילה יכול להיות איש מופת . מופת זה 'אות' מהמילה תאוה .

בעל תאוה הוא אדם המשוקע במזון לא שומע ואינו מתייחס לסביבה כלל בעת שאוכל. למשל בחתונות רואים אנשים שרוקדים , לא מעניין אותם האוכל . לעומתם יש המפצירים להביא עוד ועוד מנות. דרך נוספת לאבחן את המשוקע בתאוות האכילה באם הוא מסוגל לרקוד. אדם שמן גם יכול לרקוד . הריקוד נובע מהרוח . הכובד הגופני תלוי אם משוקע בעפר. ככל שההתנתקות מהקרקע תכופה יותר כן ניכרת הרוחניות. ספורטאי, תכליתו להמנע מתאוות האכילה אחרת לא ישיג קלילות.

מוסיף רבנו, שהמשוקע בתאוות האכילה הוא גם שקרן . אף איש צדיק יכול ליפול לתאוות האכילה. מהו ענין השקרן ?

ענין האכילה המדובר כאן מתייחס בעצם למעשים, מחשבות ודיבור לא טובים שגם הם נקראים אכילה. באכילה מן הסוג הרגיל יש דרגות ברור כדוגמא שהבאנו לעיל על הקפה . בעת התרחשות האכילה, בין מן הסוג האחד או השני נוצר זיווג פוטנציאלי לברור – כן או לא . באכילת מזון ממש , ע"י הברכות לפני ואחרי האכילה נעשה הברור שנאמר ואכלת ושבעת והללת את ה'. אך באכילה מן הסוג השני במידה והוא קלוקל, אזי מסתלקים המוחין בחינת שמנת עבית כשית.

לאחר 120 שנה באם לא תיקן, יכול למצוא עצמו בעולם העליון מעוות לגמרי ר"ל שלא במראהו ובצורתו כפי שהיו צריכים להיות. זהו השקר , השקרן , הנובע ממנו שאומר רבנו שגרמה לו תאוות האכילה . שקרן אינו דבר גשמי. אם בעוה"ז ואם בעוה"ב הוא חי כדבר שאינו הוא האמיתי - הלוא הוא השקר בהתגלמותו , עד כדי כך שגם מן הקטנות דמוחין שקיבל במתנה לא נשאר בו ונחשב כמת. רשעים בחייהם קרוים מתים.

מרע"ה פחד כשראה את הנחש , סבר שהוא המוחין דקטנות . בורא עולם לימדו כיצד לשלוט עליו ע"י שהורה לו לאחוז בזנבו. מטה, הוא סוד המוחין דגדלות.

יש להזהר שלא לאכול ממזון הנופל לארץ. איננו מקרה ושייך לס"א.

באכילה גשמית הברור מתבצע באם הותרנו "פאה" , כלשהו בצלחת בסיום הארוחה. צדיק אוכל לשובע נפשו , היינו שיכול לברר ולצרוך מעט מן המזון ואינו נזקק לכמויות. הבבא סאלי אכל כף אחת בלבד של מרק מן המרקיה ובכך ברר כל השאר . עם זאת , צנון ופלפל חריף נהג לאכול במלואם . על שולחנו של רבי יהודה הנשיא אשר למד עם אנטונינוס היה תמיד צנון מלפפון וסלק. צנון מחתך האוכל, סלק טוחן , ומלפפון מרחיב הבטן. כוונת רבי היתה לחתך בהלכות או לחתוך הדינים , לטחון חומר הלימוד ולהרחיב עוד ועוד היריעה . נראה שפלפל חריף שאכל הבבא סאלי ,אם יורשה לנו, היה כדי לחדד המוחין.

מרע"ה לא אכל ולא שתה 40 יום . כאשר נמצאים ברוחניות צרופה אין זמן ולא שייך המזון כלל . אנשים העוסקים במסירות בפעילות ציבורית עמוסה , להבדיל, אין זמן ורצון לאכול ולא נגרע ממרצם מאומה.

הגדרה נוספת לאכילת תאוה רוחנית נחשבת הישיבה בבית קפה על מנת לבהות בעוברים ושבים . ראשם נע ימינה ושמאלה כמו במשחקי טניס אחר הכדור הנחבט. משום שמירה מראיית עין נהגו הצדיקים לעטות גלימות ולכסות הפנים.

על כל מראה או צורה הניבטים לעינינו עוטה קלי' הנצרכת להסרה ונקראת אכילה . עדיף להמנע מלראות כי הבומרנג חוזר החל ממכה ברגל ועד ח"ו אוברדרפט בבנק ופיטורין מהעבודה וכיו"ב . כל זאת מן "האכילה והשתיה" שלא הופרדה ממנה הקלי'.

ישנה סגולה יקרה לומר מזמור צ"א בתהלים לפני האכילה לשמירה ממזיקים. כן לא מומלץ לאכול ברחוב (האוכל בשוק דומה לכלב).

עם ישראל פוזר בגלות אצל העמים על מנת ליטול ממידותיהם ולשכללם לעבודת ה' , בחינת " ויפת אלהים ליפת והוא ישכון באהלי שם" . כולנו נושאים מתכונות הגויים אותם אנו אמורים לזכך כאמור ולרתום לעבודת ה'. לדוגמא, בטן רשעים תחסר – לקחת מידה של הרשע המלעיט עצמו , (יכול להתבטא גם בנושאים שונים) ולהפנותו ללימוד תורה בתאוה של קדושה , דייקא בכך נשכין המידה של יפת באהלי שם.

מרע"ה מסביר בדרשתו לעם ישראל , "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם" (עקב ח' ט'), מסכנות לשון עוני , אך יכול להיות גם בסכנה. מאחר ואין עני אלא מדעת, מתוך כך נכנס לסכנה והסימן המובהק שלא כיוון, לא ראה מדעת האמת . על כן בשעת סכנה כדאי לידור נדר, לעשות תשובה על מנת שיחזרו אליו המוחין . כאשר ניצלים מהסכנה ע"י שמים, מנקים לו מזכויותיו על כן עדיף שיחזור בו מיד.

הלחם בא"י הוא בסוד המוחין , סוד הפרנסה. הקפדה יתרה, במיוחד על אנשים, חוסמת השפע מלהגיע. חייבים שלום עם כל הבריות שבעולם. אדם עשיר הוא מי שלא מקפיד על אחרים .

יה"ר שלא נקפיד ולא יקפידו עלינו ובזה יפתחו לנו צנורות השפע בעז"ה אמן.

השבח לבורא עולם איש שחו אחריו ה' הוא האלהים !